"גרגירי חול": רק חול ועוד קצת חול

סרטם המאוד אישי ואינטימי של בני משפחת כבירי: האם - גיתית ובנה - יהל מגיע לקולנוע ברחבי הארץ ומגשים את חזונם ודמיונם, במשך קצת יותר משעה ועשרים עם מספר רגעים מרגשים וכתובים היטב, אבל עם הרבה יותר רגעים מפוזרים, לא מגובשים ולא מחוברים מספיק טוב בשביל לכבוש את הקהל המקומי, על אף הציפייה שהקהל אמור להזדהות איתם, במהלכו של הסרט. חרף רצון יוצריו של הסרט ליצור משהו אותנטי ומקורי, התחושה שהוא מותיר אותנו, הצופים, בהמון רגעים ממנו, היא הכי רחוקה מהרצון של הבמאים שלו - לשדר אמת ולייצר חיבור עמוק עם ועבור הצופים שלו.

אולי זו התצוגה הנרפית של מרבית השחקנים, אולי זה הפיזור של העלילות שמתחילות, מדלגות על האמצע ומזנקות ישירות לסוף ואולי גם התחושה הכללית של ההחמצה, איתה נותרים בסוף הסרט, אבל בסוף זו התוצאה הסופית, עמה תצאו חזרה למציאות שלכם. קשה לשים את האצבע על מה שלא עובד בסרט, אבל בגדול לא חסרים כאלו אלמנטים במהלכו, אשר משרים תחושה של פספוס ענק. הכוכב הראשי של הסרט הוא נער שנקרע בין הוריו, חבר ילדות של אמו ובין משבר ופיצול זהות שלו עם בני נוער אחרים ואילו הוא משדר בעיקר אפאטיות - מכל קשת הרגשות שהוא אמור לחוש, במסגרת העומס הרגשי, עמו הוא מתמודד במהלכו של הסרט.


ים וזה...עמוק, מדכא וכאלה... | באדיבות סרטי נחשון

סרטם של הכבירים הוא כזה שנוטה להחזיר את הקולנוע הישראלי שנות אור לאחור. מהימים הללו שהבלגנו על בינוניות והפקות קטנות, אשר מציגות שחקנים עם כשרון משחק מוגבל ותסריטים מבולגנים, שהתקבלו עם הרבה סלחנות; כי זה שלנו. הסרט הנוכחי מציג פלטפורמה דשנה ומבטיחה למדי, אבל מתקשה למנף את הקרקע הפורייה שלו לכדי שתילת משהו שיצמח מתוך אותם גרגירי חול, אשר מתפזרים לכל עבר. המטאפורה שלו מבולבלת ומבולגנת, הדמויות ומצוקותיהן ברורות, אבל העיסוק בהן הוא שטחי למדי ולא מספק מענה מעבר לעובדת הצגת הבעיה והפתרונות מהווים טאטוא מתחת לשטיח וסגירת קצוות זריזה, שתאפשר לסרט להפוך ליצירה מינימליסטית.

גיתית כבירי היא אמו של יהל ושניהם יחד מתפקדים בתור הבמאים של "גרגירי חול" ומבססים לא מעט ממנו על חוויות אישיות של שניהם; כל אחד לחוד וגם קצת ביחד. לפני עשור עברה גיתית תאונת דרכים ששיבשה את מסלול חייה וגרמה לה לגלות את עצמה מחדש. באותה תקופה ממש בנה גם כן גילה את עצמו בתור ילד בתחילת שנות ההתבגרות שלו, דווקא דרך כתיבה ושיתוף ברשת. השילוב של שני סוגי החוויות, משנות החיים הללו, היווה טריגר בשביל האם ובנה להתחיל את הפרויקט הזה דווקא ממקום של סרט עלילתי ולאו דווקא דוקומנטרי או סוג אחר ולאחר שנים של גלגול בראש ובאמצעי מדיה שונים, בין בני המשפחה, הרעיון הבשיל לכדי סרט בכורה עבור השניים.


בוא לחיבוק על הרצפה | באדיבות סרטי נחשון

עלילת הסרט עוסקת בעיקר סביב מסלול חייו ונערותו של נער בשם דוד (המגולם על ידי יונתן להב-וויסברג), אשר מתגורר בדימונה עם אמו - איריס (המגולמת על ידי שני כהן), חולת הטרשת, אביו - מיכאל (המגולם על ידי אורי פפר) שעובד במפעלי ים המלח ומבואס מהחיים שלו ואחיו הקטן. יש להם גם שכן בשם דוד (המגולם על ידי יוסי מרשק), שמטייל על גגות הבניינים בשכונה ומתקן דודי שמש (דוד שמתקן דודים - רק מהתיאור שלו צריך להעניש כאן מישהו) והיה אהובה של איריס בילדותה. דוד הגדול (כך קוראים לו עוד מלפני שהגיע דוד הקטן) גם מטפח יחסי אב-בן עם דוד, בנה של איריס ועוזר לעיתים, כאשר אבי המשפחה נעדר עקב שעותיו הרבות בעבודתו התובענית והלא מתגמלת. לבסוף יש גם את ורד, אחותה של איריס (המגולמת על ידי לוסי אהריש), המתגוררת בשכנות ונותנת כתף בכל הזדמנות שניתנת לה.

סרטם של בני משפחת כבירי מתעסק בעיקר באנשים שחולמים ובסטטוס החלומות שלהם. דוד הצעיר חולם קדימה ורוצה למצות את עצמו בתור משהו מעבר לעוזר ראשי בבית בו האם לא מתפקדת פיזית וגם מנטאלית בהמון חלקים, האב לא מתפקד כמעט כלל ואחיו הקטן נשען עליו בתור תחליף הורי. הוא רוצה לצאת מהגבולות של האחריות שהונחתה עליו ולמצות את הפוטנציאל הגלום בו. הוא גם רוצה למצוא לעצמו חברים, שתחומי העניין שלהם זהים לשלו - כתיבה ומנסה זאת דרך הרשת, בהצלחה חלקית למדי. החולמים לשעבר הם כל המבוגרים בסרט - דוד הגדול שחלם וממשיך לחלום להתאחד עם אהובתו מפעם, מיכאל שחלם לא לגור בדימונה עם אישה חולת טרשת ועבודה שחורה משחור, עם פיזור מלח על כל פצע אפשרי ואיריס, שחלמה לא להיות מרותקת ולהישען בעיקר על בנה, בלא יכולת לתקשר עם בעלה.


יום יבוא וזה יקרה...אנחנו נתאחד | באדיבות סרטי נחשון

כל אחת מהדמויות מתמודדת עם ערימה של שדים, קופים ושרצים, אבל נדמה שצמד היוצרים עובר ליד הבעיות הללו מהצד ולא מצליח לתקוף את הנושאים האמיתיים לעומק. הבעיות והפתרונות בסרט כאילו נעים במעין שני צמדי מעגלים מקבילים, אשר מתקשים להיפגש או לחפוף ונדמה כל הזמן שחסר משהו, מעבר לזמן הקצר למדי שבחרו יוצרי הסרט לערוך אותו, מבלי להצליח לחפור לעומק במהות האמיתית שלו. נדמה שהלב האמיתי של הסרט חסר ולא מעט גם מתקשר בעיקר להופעה אפאטית לחלוטין של השחקן הראשי שלו וגם של אלו הסובבים אותו, אשר בעיקר נראים כאילו הם עושים טובה למישהו שהם מופיעים בסרט.

ההכנה לצפייה בסרט, דרך הקאסט שלו, דרך צמד הבמאים המרגשים שלו וכמובן דרך הנושא המעניין שלו מבטיחים כל כך הרבה, אבל נדמה כי ברגע שהוא מתחיל לרוץ, מבצע סרטם של הכבירים התנערות מפוארת מכל אותן ההבטחות ויוצא לחלום על להיות סרט טוב יותר, במקום להיות כאן ועכשיו, לבצע וליישם את כל אותם הרעיונות. הלב של הכבירים נמצא במקום הנכון, אבל הרצון שלהם להביא את מה שמניע אותם אל המסך מתגלה בתור ניסיון נחמד ובוסרי, אשר מפספס בלא מעט רגעים שהוא פשוט לא מצליח להפוך להיות כל מה מה שהוא התיימר להיות.


מתה לצחוק, אבל זה סרט רציני | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
סרט מפוספס שלא מצליח למצות את הפוטנציאל האדיר שלו מכל כך הרבה סיבות. אפשר להסתפק בנחמד, אבל הנושאים שהוא עוסק בהם ודרך הטיפול שלו בכולם פשוט לא צולחת ומסתפקת בתוצאה בינונית מאוד.

משפט על הבמאים:
אם ובנה מביימים סרט על פי חוויות אישיות, אותן הם שוזרים לכדי יצירה קולנועית הוא חומר בפני עצמו לייצר חיבה מוקדמת לסרט, כמה חבל שהתרגום של החוויות של השניים מצליח לגעת מעט מאוד ולא לקיים את ההבטחה הגדולה הטמונה בו.

משפט על השחקנים:
יונתן להב-וויסברג לא מצליח לשאת על כתפיו את כובד משקלו של הסרט ונראה מנומנם ולא חד מספיק בתור שחקן ראשי. לוסי אהריש בתפקיד וליהוק מאולץ למדי וגם יוסי מרשק לא מצליח לשכנע בביצועיו. אורי פפר סביר למדי ורק שני כהן עוד מתאמצת איכשהו לייצר קצת דרמה, מעבר לקומדיה, שהורגלנו לראות אותה מייצרת על בסיס קבוע.


מצחיק אה? היום אני בענייני דרמה דווקא | באדיבות סרטי נחשון

משפט על אורך הסרט:
מהסרטים שאתם רוצים שדווקא ייקחו את הזמן לבעור לאט ודווקא אלו נגמרים הכי מהר, עם פספוס גדול שבהחלט היה יכול להיות טוב הרבה יותר עם עוד חצי שעה בקנה.